פסק-דין בתיק בר"ע 3292/07

1.         בת"א 14069/04 של בית משפט השלום בירושלים הגיש המשיב ביום 19.12.04 תביעה בסדר דין מקוצר, לתשלום סכום של 893,617 ש"ח. התביעה הוגשה כנגד החייבת העיקרית, חברה בשם הרולד בינוי ופיתוח בע"מ (להלן - " החברה") וכנגד שני ערבים לחובה של החברה - מר גבריאל סיטון והמבקשת.

בכתב התביעה נטען, כי ביום 4.11.02 חתמה המבקשת על כתב ערבות מתמדת לכל חוב, שאינה מוגבלת בסכום (העתק המסמך הנ"ל צורף כנספח ג' לכתב התביעה ויכונה להלן - " כתב הערבות").

2.         במועד הגשת התביעה הגיש המשיב לבית המשפט בקשה להתיר לו להמציא את כתב התביעה למבקשת אל מחוץ לתחום המדינה (בש"א 9447/04). בבקשה נטען, כי המבקשת עזבה את הארץ כשנה קודם לכן ולא שבה "ככל הנראה מאימת נושיה" וכי למיטב ידיעת המשיב, המבקשת שוהה בארה"ב. בקשה זו נתמכה בתצהירו של עובד המשיב. בו ביום החליט בית המשפט (כב' השופט ר' וינוגרד) להיעתר לבקשה והתיר לבצע המצאה לחו"ל.

יצוין, כי למעשה החלטה זו היתה מחוסרת נפקות מעשית, שכן המשיב לא פרט בבקשתו מהי דרך ההמצאה לחו"ל בה הוא מבקש לנקוט. בהתירו המצאת כתב בי-דין אל מחוץ לגבולות המדינה, בית המשפט גם אמור לקבוע את דרך ביצוע ההמצאה, ובמקרה דנן נותרה ההחלטה הנ"ל חסרה מהיבט זה.

אלא שלאחר זמן שב המשיב ופנה לבית משפט השלום וביקש להתיר לו לבצע תחליף המצאה למבקשת (בש"א 4858/05). בבקשה זו נטען, כי המשיב לא חסך במאמצים לאיתור המבקשת והתברר לו כי המבקשת מתגוררת בעיר ניו-יורק, אך לא עלה בידו לאתר את כתובתה המדויקת. הבקשה נתמכה בתצהירו של מר יגאל דרייגור, שהתבקש על-ידי המשיב לאתר את המבקשת, וצוין בה כי בעבר כבר ניתן על-ידי בית המשפט היתר המצאה לחו"ל. המשיב ביקש לבצע את תחליף ההמצאה בשלושה דרכים: המצאה לכתובת הרשומה של המבקשת במשרד הפנים; המצאה לכתובת המגורים האחרונה הידועה (רח' אלון 207, הר אדר) ופרסום בעיתון "ידיעות ארה"ב" המופץ בקרב ריכוזי ישראלים המתגוררים בארה"ב. בית המשפט נענה לבקשה זו.

בכך, למעשה, הושלם ההליך שהחל בבש"א 9447/04. שכן, כידוע, כאשר מתבקש תחליף המצאה לגבי מי שאינו מתגורר בישראל, מדובר בבקשה כפולה - הן להתיר המצאה אל מחוץ לגבולות המדינה והן להתיר לבצע תחליף המצאה (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, סעיף 200, בעמ' 252; ע"א 713/75 פרנקל נ' קאופמן ואח', פ"ד    ל(3) 449, בעמ' 454 מול האות ז').

3.         משלא הוגשה על-ידי המבקשת בקשת רשות להתגונן, ניתן ביום 26.9.05 פסק דין כנגד המבקשת, לאחר שהמשיב צירף לבקשה למתן פסק דין אישור על פרסום המודעה ועל הנחת ההזמנות בכתובות שפורטו לעיל.

4.         ביום 10.7.06 הגישה המבקשת שתי בקשות: בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין (בש"א 5572/06) ובקשה לביטול פסק הדין שניתן נגדה בהעדר הגנה (בש"א 5573/06). בתצהיר שצורף לבקשות הנ"ל נטען, כי בעת שנפתח חשבון הבנק של החברה הסכים הבנק שלא לדרוש ערבויות אישיות של מורשי החתימה. עוד נטען, כי כאשר נקלעה החברה לקשיים, התבקשה המבקשת על-ידי אחד מפקידי המשיב (שאינו נזכר בשמו) לחתום על ערבות אישית לחברה, שכן, לדברי אותו פקיד, הטופס שבידי הבנק - הוא כתב הערבות שצורף לתביעה - "חסר ערך". המבקשת דחתה בקשה זו ונמנעה מלחתום על ערבות לחברה.

באשר לכתב הערבות, נטען על-ידי המבקשת שמדובר במסמך "מקושקש" שאינו מהווה ערבות לחשבון החברה, לא נקוב עליו תאריך ושמות הערבים הרשומים בו זהים לשמות החייבים.

המבקשת מצהירה, כי נסעה לארה"ב ביום 1.9.01, אך המשיכה להיות בקשר עם המשיב ושוחחה עם מספר פקידי בנק במועדים שונים (כמפורט בתצהיר). המבקשת גם מצהירה, שמסרה את מספר הטלפון הנייד שלה לפקידי הבנק. לפיכך, כך נטען, אין זה נכון שהמשיב לא היה יכול לאתר את המבקשת. המבקשת מצהירה, שלא ראתה את המודעה שפורסמה בעיתון המופיע בארה"ב.

רק בתצהיר שצורף לתגובה לתשובת המשיב לבקשה לביטול פסק הדין נקבה המבקשת במועד בו נודע לה לראשונה על מתן פסק הדין נגדה (11.6.06) והסבירה, כי הדבר התברר  לה רק כאשר עורך-דינה מצא כי הוטל עיקול על ביתה שבהר-אדר אגב בירורים שערך לקראת מכירתו.

5.         בית משפט קמא (כב' השופט ברקלי), אשר החליט בבקשות הנ"ל ביום 18.6.07, האריך את המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין, אך דחה בקשה זו לגופה.

ההחלטה ניתנה על יסוד הבקשה, תשובת המשיב ותגובת המבקשת לתשובה, מבלי שהתקיים דיון וללא חקירת המצהירים. בית משפט השלום מצא, כי לא מתקיימת במקרה דנן חובה מן הצדק לבטל את פסק הדין, שכן לא נפל כל פגם בהליך שהביא למתן פסק הדין.

בית המשפט הוסיף ומצא, כי המבקשת לא נימקה מדוע לא התגוננה במועד, לאחר שקבע כי אין לקבל את טענת המבקשת על כי לא ידעה אודות הגשת התביעה נגדה. למסקנה זו הגיע בית המשפט על יסוד העובדה שהמבקשת היא בעלת 99% ממניות החברה (החייבת העיקרית), אשר מינתה פרקליט לייצגה בתובענה דנן, פרקליט שהחל לפעול בשם החברה כשנה וחצי לפני מועד מתן פסק הדין כנגד המבקשת. בית המשפט קבע, שאין זה סביר שהמבקשת לא ידעה על מינויו של פרקליט לייצג את החברה.

בית המשפט הוסיף, כי המבקשת נמנעה מלציין מהו המועד בו נודע לה לראשונה על פסק הדין (ובכך התעלם מתצהיר התשובה שהגישה המבקשת בו התייחסה לענין זה).

באשר לסיכויי הגנתה של המבקשת נפסק, כי לא עלה בידי המבקשת לשכנע כי יש לה סיכוי להתגונן מפני התביעה, כשטענותיה כנגד כתב הערבות הסתכמו ב"טעמים טכניים צרים", מבלי שהכחישה את עצם חתימתה על המסמך או טענה לפגם מהותי שבכוחו לאיין את התחייבותה על-פי מסמך זה.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור דנן.

6.         בבקשת רשות הערעור נטען, כי טעה בית משפט השלום כשקבע שפסק הדין ניתן כדין מבלי שהתקיים בבקשה דיון בעל-פה, ובכלל זה חקירת פקידי המשיב שתצהיריהם תמכו בתשובת המשיב לבקשה לביטול פסק הדין.

עוד נטען, כי היה מקום ליתן משקל לטענות המבקשת על כך שתחליף ההמצאה הושג בדרך של הצגת מצג כוזב בפני בית המשפט. לפיכך היה על בית המשפט לבטל את פסק הדין "מחובת הצדק". לשיטת המבקשת, בית משפט השלום היה חייב לאפשר לה לחקור את פקידי המשיב, בין היתר לרקע טענתה שמסרה את מספר הטלפון שלה לאחד מהם.